מה עוד ראיתי בסין ? 

יום א'. היום יום חופשי בסין לאלה שיכולים להרשות לעצמם.
יודעי דבר אומרים, שבבניין עובדים למשל 3 משמרות 7 ימים בשבוע כדי לעמוד בלוח הזמנים ואם לשפוט על פי מה שרואים , זה מתקבל על הדעת. איזה תנופה בנייה. איזה ממדים. אני מניח שבצילומים ניתן לראות את מה שהיו ..... בתים שנמחקו ובמקומם יבואו גורדי שחקים חדשים. כבר אמרתי ואם אני חוזר על כך זה משום הרושם העז שהדברים עשו עלי.

אם כך היום , יום א', הוצאנו שוב את המזוודות לפרוזדור בדרך לשדה תעופה. אנחנו, אחרי ארוחת בוקר רגילה, עוד יצאנו לבקר במוזיאון של שנחאי הממוקם בלבו של רובע בו נמצאים זה ליד זה , בניין העירייה, כיכר העם בנין המוזיאון המודרני, והיכל התרבות .
המוזיאון מסודר ושמור. ממצאים רבים כולל תערוכה ניידת מהמוזיאון הלאומי של מקסיקו המציג פריטים מתקופת ה"אינקה". במוזיאון עצמו סובבנו כשעה ויצאנו להביט בגינות ובכיכר המלאה אנשים. יום א'. קבוצות ובודדים סובבים בין ערוגות הפרחים הציבעוניים והדשאים. לא דורכים. יש סדר. ויש שרוקדים לצליליהם של מנגינות עממיות הבוקעות מרמקולים שהותקנו בחיפזון. אוירה נינוחה. משחררת.

אבל זמנינו תם, ואנו באוטובוס אל שדה התעופה לטיסה אל גווילין, העיר האחרונה בה נבקר בסין לפני שנעבור להונג-קונו שנחשבת לחו"ל.
גם הפעם. הסידורים המוקדמים עבדו ללא תקלות. הכרטיסים המתינו לנו, הבדיקה הביטחונית עברה ללא תקלות, המתנו באולם היציאה 7 ב' ובשעה אחת לפי שעון מקומי עלינו למטוס- טיסה 524 לגווילין.

המדריכה המתינה, האוטובוס המתין. המשאית של המזוודות המתינה ותוך דקות ממש היינו כבר בדרך למרכז העיר, לבית המלון..
המיניבוס שלנו, שדרך הגב נידמה שככל שמתקדמים בטיול מתכווצים גם במספר המקומות שיש בהם וגם במרווחים שבין הכיסאות. אולי מאמינים שאנחנו , עם הזמן והאוכל שנותנים לנו נהייה דומים לסינים. הם לא יודעים שאנחנו התכוננו וחצי מהמטען הוא אוכל. אז המיניבוס הזה שבק, ואת הדרך במרכז העיר גווילין עברנו בקצב של קילומטר לשעה, מנצלים את הנסיבות להביט בסביבה עירונית אחרת ממה שראינו עד כאן.
הרבה עזובה, בנייה חדשה, הרבה הרס לקראת בנייה. הרבה עוני, צפיפות ומסחר שהוא רק בתחילתו.,עצרנו כדי להתרשם מגן מטופח באזור "רגל הפיל" שעל גדת הנחל "לי". (על רצון הסינים לאסטטיקה אין עוררין ובאותם מקומות שיש להם כסף לממש זאת, הם עושים זאת.) ואחרי סיבוב של כחצי שעה. חזרנו לחניה. המיניבוס תקוע, קיבלנו "אפטר " ל- 10 דקות עד שיגיע רכב חלופי. 10 דקות שעלו לנו בעוד כמה קניות בחושות של גווילין.

הסידורים בבית המלון, ללא רבב, ארוחת ערב כרגיל, יותר ערב מאשר ארוחה.

היום הזה יום ב' אמור להיות מוקדש להתרשמות מהאזור החקלאי הפורה הקיים באזור גשום זה. האוכלוסייה ברובה אוכלוסיית מיעוטים שהגיעו מעבר לגבולות המדינה והממשלה המרכזית אוסרת עליהם להגיע לערים הגדולות.
חקלאות מפגרת. תנאי חיים קשים, הזנחה עוני, ואולי סגנון, קשה להגיד. ראינו עובדים, ראינו חופרים באתים, סוחבים על הגב משאות גדולי ממדים. ראינו נוסעים למרחקים באופניים, וראינו הרבה מדשדשים בבוץ עד הברכיים, אבל בכל מקום שרק היה זמן ואפשר היה, ישבו צעירים, ולא רק צעירים, ושיחקו בקלפים. תופעה? אולי. מי אני שאקבע. אבל ראיתי וזה משך את תשומת לבי.

הדרך אל היעד, כפר מרוחק כ 3 שעות נסיעה מגווילין נטוע בין גבעות יפיפיות, ויער גשם צפוף, קני במבוק וטרסות אורז וירקות וג'מוסים רועים בשדות אורז שכבר נאסף.
את האשפה של הכפר מגלגלים מלמעלה במורד לאורך קיר הצוק אל מימי הנהר הזורם למטה.
אנשים פשוטים הביטו בנו כאילו באנו מהירח. ואנחנו הבטנו בהם תוך תחושת ביטול ואולי מידה של רחמנות. והאמת היא, שהאנשים הם מאושרים עם מה שיש להם ויודעים מה שאנחנו חושבים שחסר להם.

ראיתי אותם מחייכים וצוחקים ושרים ונינוחים ועובדים ליד מכונות שנראות גרוטאות ופחות מזה.
כך היה אתמול וכך היה לפני 20 שנה ואולי 100 שנה, אבל לא כך מחר. הכבישים המהירים כבר בדרך. קטעים נרחבים כבר מוכנים . לרב המקומות והבתים מגיע חשמל אם כי רשת החשמל מרושלת, ולא בטוחה וגם לא בטיחותית. ועל מה שהציביליזציה מביאה להם, עוד ישלמו בחיי אדם. זאת אמת עצובה ומה שכולנו יודעים הם טרם התנסו.

ופגשנו לוויה. היה איש ואיננו עוד. את גופתו הקשורה בין 3 גזרי עץ נשאו על כתפיהם 4 בחורים ומסביבם קיפצו רק גברים ממהרים להגיע לאיזה מקום.
לפני ההולכים, פיצוצי קפצונים לגרש רוחות רעות.
שני פיסות בד בראש מקלות במבוק ואף לא אישה אחת.
שני מחצצרים הרעישו את הסביבה, ממהרים אחרי מה שצריך להיות ארון וכולם פונים אל המקום שם יישרף הבר מינן ולא יידעו כי היה .
מחזה סוריאליסטי ממש. תוסיפו לזה את האוטובוס שלנו העומד בדרכה של התהלוכה, ותיירים תמהונים מישראל מסתכלים ומצלמים ודמיינו לכם, תמונה עומדת. גרוטסקי.
אז כמו שכבר אמרתי, עצרנו על פי זמן ולא על פי עניין. האוטובוס סובב 180 מעלות ועשינו דרכנו חזרה אל העיר הגדולה גווילין. דרך משובשת, בורות וקטעים בסלילה ומעברים צרים, אבל התקדמנו.

בשעות אחרי הצהרים - אולי 14.30 היינו שוב בעיר. עצרנו לבקר במפעל לייצור תכשיטים מבוסס על פניני ים להבדיל מפנינים של מים מתוקים כמו בייגין.
יש מי שקנה, כרגיל. הרבה התענינו ויש שעמדו על המיקח כי היינו צריכים להעביר את הזמן.
בדרך למלון הורדנו 2 לקוחות שביקשו מסז' לרגליים, מומחיות סינית עתיקה, ורובינו חזרנו לחדרים כדי להיפגש בערב, לצפות בדייג בעזרת קורמורנים .
אילנה ואני עוד יצאנו לטייל רגלי בעיר הקרובה.
כמו שכבר אמרתי, פערים גדולים. מאמץ להשתנות והרבה הרהורים על העתיד להתרחש כאן. האם האנשים האלה יהיו מאושרים יותר או אומללים. יש ויש. המציאות מלמדת שיש הרבה יותר אומללים מאשר מאושרים . אנחנו נאחל להם רק טוב.

אכלנו ארוחת ערב- שלא נדע !.

עוד סובבנו בחנויות שבתחום בית המלון וייצאנו לצפות בדייג.
ירדנו במרכז העיר לתוך שוק לילה הפרוס על המדרכה לאורך הטיילת שעל גדות הנהר "חואן פו" .

עלינו על סירת מנוע ושתי סירות דייגים- 4 מוטות במבוק קשורות למשטח אחד - ושני פנסי לוקס בחלק הקדמי, שטו רצו לפנינו, ולצדי הסירה שלנו.
שני בחורים, אחד על כל סירה, משיטים את הסירות, מנווטים ומדרבנים את הקורמורנים שלא יתעצלו.

הקורמורנים, עופות טרף. קשורות בחוט שפגט בצוורם, יושבים על הסירה ממתינים לפקודת הדייג. בהתקרב הסירה אל אזור הדייג, יורדים הקורמורנים למים מחפשים טרף . יש ומצאו דג , חוטפים אותו ובאין יכולת לבלוע חוזרים לסירה, הדייג מחלץ את הדג ממקור הקורמורן ומשחרר את העוף לסיבוב נוסף.

מה להגיד? אין מילים. האדם הנבון שיעבד למטרותיו לא רק אנשים בצלמו אלא גם עופות מים.

ולהביט סביב. על העיר ושפע האורות שלאורך הרחובות הגשרים המוארים, הגבעות המוארות והמוני אדם המסתובבים בשעות המאוחרות, זאת חוויה כשלעצמה, והסיפור שלה שמור בסרטי שווידאו.

חזרנו למלון מרוצים ומוכנים לקראת המחר. מחר יום. כנראה ארוך. נגיע בעזרת השם להונג-קונג.
BYE